ועכשיו אני- להתעורר לחיים חדשים

"שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך"

 

24.10.24 שמחת תורה, בדיוק שנה אחריי ה7 באוקטובר בשעה 5:45 הטלפון שמונח לידי מצלצל.

אני רואה מספר שאני לא מכירה ומתלבטת אם לענות או לא, מחליטה לענות כי קול פנימי אומר לי "אולי זה קשור לעמרי תעני". אני עונה ושומעת קול גברי לא מוכר שמבקש ממני לבוא לדלת. הוא אומר שזה קשור לעמרי. הדרך מחדר השינה לדלת מרגישה כמו נצח.

בכמה רגעים האלה שבהם אני צועדת לפתח הדלת השיחה עם עמרי מתחילה.

הרגש הראשון שעלה היה כעס. מיד שמעתי את עצמי מדברת אליו ואומרת לו "איך לא הקשבת לי. אני אמרתי לך שהסבב הזה יהיה לא טוב ואתה עקשן שכמוך לא היית מוכן להקשיב לי והתעקשת לחזור למילואים".

מיד הוא ענה לי "אני פה איתך. לכי לדלת תפתחי להם וקדימה שואו טיים. את יודעת לנהל את האירוע המורכב הזה, כל הידע נמצא בתוכך אל תפחדי להשמיע את האמת הפנימית שלך".

הדלת נפתחת ומולי עומדים שלושה חיילים בפנים נפולות.

מיד שאלתי חי או מת? הם לא רצו לענות וביקשו להיכנס פנימה. מלאת כעס סירבתי להכניס אותם פנימה וביקשתי לשמוע מחוץ לדלת את כל הפרטים מיד.

תוך כדי שיחה איתם שמעתי אותו שוב לוחש לי באוזן "את יודעת לנהל את האירוע המורכב הזה, אני סומך עליך. אני איתך אל תשברי. תשמרי על הילדים שלנו, על ההורים שלי ושלך הכל יהיה בסדר אל תדאגי".

הרגשתי שכוח עליון עוזר לי להישאר חדה ומפוקסת שלא אשבר.

תוך דקות אחדות התחילו לזרום לפתח הבית שכנים ובני משפחה בפנים המומות וכואבות.

מיד שמעתי שוב אותו לוחש לי "תדליקי את המוסיקה, תכניסי לבית שמחה. יחד אני ואת נראה לכולם שאפשר גם אחרת. בואי נעשה את זה הפוך כמו שאנחנו יודעים. ואם כבר באים לפה אנשים אז לפחות שיהיה פה נעים ושמח".

בלי לחשוב יותר מדי ניגשתי למחסן, הוצאתי את הבידורית והתחלתי לחפש את השירים שעמרי אהב. נזכרתי שהדרך שלו לבטא מה שהוא מרגיש הייתה דרך השירים שהיה שולח אליי.

כך קרה שהמוזיקה פשוט התנגנה מעצמה.שיר אחר שיר הרגיש כמו ערוץ תקשורת פתוח איתו.

דרך השירים הרגשתי איך הוא מחזק אותי, מרים את האווירה בבית ועוזר לי לתכנן את ההלוויה והשבעה הייחודית שלו עם מסר אחד ברור "תנו לשמש לחדור מבעד לפרחים, אל תגידו יום יבוא הביאו את היום. שירו שיר לשלום ולא למלחמה"

יומיים של הכנות לרגע הקבורה אפשרו לכולנו רגע להתאפס, לארגן את הטקס בדיוק כפי שביקש ולהעביר את המסר לאלפיי האנשים שהגיעו להיפרד ממנו.

ברגע ההוא שבו חיי התהפכו התעוררתי לחיים חדשים. הבנתי מהר מאוד שהכל עניין של בחירה איך לתפוס את הדברים. הכאב הוא אותו כאב, העצב והגעגוע לדמותו הפיזית יישארו לתמיד.

כך קרה מהר מאוד שבתוך האין והריק שנוצר בחיים בחרתי יחד איתו להכניס חיים, שמחה ואור וזה היה מדבק. כל שבט לוטן הגדול זרמו איתי כולל ההורים שלו ויחד השמחה גדלה. בדיעבד הבנתי שעזרנו לנשמה שלו להיפרד מהגוף ולהמשיך קדימה יותר בקלות.

המשוב מהיקום לא איחר להגיע. מהר מאוד נהרו לפתח הבית שלנו אנשים שאת רובם הגדול לא הכרתי עם מסרים מעמרי. חילוניים ודתיים כאחד, שרובם הגדול לא הכירו את עמרי בחייו, ואת כולם הפתיע בבואו וביקש מהם להגיע אליי.

לכולם היה את אותו המסר במילים קצת שונות. עמרי מוסר שהוא בטוב, "מת ובועט" (מאוד מתאים לסלנג שהיה שלו), שומר עליכם וגאה בכם על האומץ לשמוח ולהפוך את הלוויה והשבעה שלו למסיבה אחת גדולה ומתמשכת. בין המילים שהגיעו עבר מסר אחד מאוד ברור: "עשו שלום בתוככם קודם כל ומשם יבוא השלום על כולנו כאחד." העביר לנו מסר שהוא באור גדול ואהבה ומה שהוא רואה משם זה את פאר היצירה האלוהית.

 

כל אדם כזה שהופיע העניק לי כוחות לא ליפול ורק חיזק בתוכי את האמונה שהכל מדויק ושום דבר לא קורה סתם. ואולי לא סתם נבחרתי להיות אחת מתוך הרבה מאוד משפחות שכולות שאיבדו את היקרים להם מכל בשנתיים האחרונות. הרגשתי אותו איתי כל הזמן, רק שלא יכולתי לראות אותו.

אותה אנרגייה שתמיד הייתה לי איתו נשארה, מה שהשתנה זה החומר (הגוף).

כך קרה שמאותו הרגע שבו התהפכו חיי קיבלתי ממנו מופע אלוהי של דיוקים והרפיית המאמץ. הכל פשוט קרה מעצמו, אני רק דאגתי לשמור על האווירה הטובה.

חולצות, מדבקות, צמידים, טקס לוויה שנכתב ללא מאמץ בכמה דקות ועוד כל כך הרבה דברים שפשוט קרו מעצמם. כולם יחד בני משפחה וחברים נרתמו לעשייה שהלכה והתעצמה במשך השנה.

 

עמרי נולד בקיבוץ מבוא חמה בדרום הגולן, היה נער יפה תואר, אהב את האדמה ואת הארץ שלנו וכשנשאל תמיד במה הוא עוסק היה עונה בשנינות אך ברצינות מלאה "אני משורר ונוטע".

למרות שהיה כבר בגיל הפטור בחר להמשיך לשרת במילואים יחד עם חבריו הטובים, כי ידע שזו המשמרת שלו, להגן על הארץ שלנו ולשמור על הבית שלנו. כך בלי להסס יצא למילואים ב7 באוקטובר ובמשך שנה שלמה נתן את כל כולו למען המדינה שלנו.

כאוהד הפועל שרוף האמין שהצבע האדום יביא את הניצחון- את השלום, את החיבור, את האהבה.

כך קרה שהלוויה הצבאית של עמרי נצבעה בצבע אדום כששירי הפועל מתנגנים ברקע יחד עם שירי השריון ושיר לשלום. הלוויה שכל כולה נצבעה בדמותו, בדיוק כמו שרצה בחייו שיהיה.

אלפיי האנשים שהגיעו לנחם הרגישו שיצאו מנוחמים וראו שאפשר להתאבל ולכאוב גם אחרת.

הסבל והכאב הפכו לתקווה ואמונה לימים שפויים יותר. אור ואהבה שטפו את בית העלמין והשמש יצאה לה מבעד לעננים שכיסו את השמיים.

 

אני התאהבתי בגבר יפה תואר, החתיך של הגולן, שלימד אותי ש"חתיך זה אופי". את עמרי פגשתי לפני 24 שנים בתאילנד אחריי שנחשפתי בפעם הראשונה בחיי לעולם היוגה. דפנה בת 22 יוצאת לטיול הגדול בהודו. טיילתי במשך חצי שנה יחד עם חברתי הטובה אדווה (שלימים נישאה לחברו הטוב של עמרי- עדי) ובדרך חזרה הביתה פגשתי את עמרי.

בערב ההוא לפני הפגישה הראשונה שלנו עבר בי גל עצום של התרגשות. הנשמה שלי כנראה ידעה שהיא עומדת לפגוש את החצי השני שלה.

המפגש ביננו היה עוצמתי ועמוק. שנינו הרגשנו שאנחנו כבר מכירים. מהר מאוד עברתי לגור יחד איתו בקיבוץ מבוא חמה ואחרי חמש שנים של חברות החלטנו למסד את הקשר ולהתחתן.

 

אני רציתי חומר עמרי הביא לי לב

אני רציתי טבעת יהלום עמרי הביא הביא לי טבעת כחולה

רציתי שיציע לי מפואר הציע לי מול משחק של הפועל

רציתי זהב עמרי הביא לי משפחה

 

כך חלפו להם שני עשורים יחד בהם הקמנו יחד את המשפחה הגרעינית שלנו.

נולדו לנו שלושה ילדים מופלאים מיקה (היום בת 16.5), עמית (בן 14) וגאיה (בת 8.5). בנינו את הבית שלנו בבת חפר ונכנסנו לשגרת חיים בעשור ה 40 כשהכל לכאורה מאורגן ואפשר לנשום לרווחה ולהנות יחד ממה שבנינו.

בשני העשורים האלה כל אחד מאיתנו התפתח בדרכו. עמרי פתח חנות דגים בנמל תל אביב יחד עם עדי ואני התפתחתי בעולם היוגה. התמקצעתי בתחום הנשי בכל מעגלי החיים והעברתי שיעורים, סדנאות יוגה וטיפולים לנשים, תינוקות וילדים. ליוויתי זוגות בהכנה ללידה ובליווי לידה כדולה.

הייתי שותפה לרגע הבריאה המרגש של כמאה תינוקות והרגשתי זכות גדולה להיות חלק מקסם הבריאה. רגע הבריאה בכל לידה מחדש, שתמיד לווה בשיר "אנא בכוח" (מבלי שאז ידעתי מה משמעות התפילה העוצמתית הזו), עוררו אצלי רגש של התרגשות ואהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה אלוהית…

כך יצא, בזרימה מוחלטת בלי יותר מדי תכנונים, שאותו השיר באותו הביצוע התנגן לו גם ברגע שבו כיסו את הארון של עמרי באדמה. אותה תחושה שהייתה לי אז בכל לידה מחדש הייתה גם ברגע ההוא.

רק מאוחר יותר הבנתי שרגע הלידה ורגע המוות רגעי בריאה הם. לא סתם הרגשתי את רגש האהבה הגבוה וההתרגשות גם בכל לידה מחדש וגם ברגע המוות של אהוב ליבי. הבנתי שהשמחה שיצאה מליבי כבר ברגע שבישרו לי את הבשורה הקשה היה מתוך אהבה גדולה לחצי השני שלי שנפרד מהעולם הזה.

השמחה שיצאה ממני עזרה לנשמה שלו לעלות גבוה מהר יותר ולהישאר מחובר אליי לגמרי גם אחריי מותו.

 

ההתפתחות האישית שלי והמקצועית בעולם היוגה, המדיטציה והרוח לאורך שני העשורים האלה היו למעשה הכנה לקראת הפרידה מעמרי וכחלק מהגשמת הייעוד האישי שלי.

כבר אי שם בגיל 22 כשנחשפתי לראשונה לעולם היוגה הבנתי שמצאתי את שאהבה נפשי. מאז ועד היום לא הפסקתי ללמוד ולחקור את מעמקי הגוף, הנפש והתודעה.

הגוף שלי גם לא היסס לרגע ובכל פעם שלא הקשבתי לו וסטיתי מהדרך הוא הקפיד למוטט אותי דרך מיגרנות קשות וגרם לי לעצור ולדייק את הדרך.

המיגרנות הקשות והקשיים שעלו לאורך השנים בזוגיות עם עמרי (שאש החיים לאט לאט כבתה לו ) הובילו אותי לפגוש ולהתנסות בשיטות טיפול שונות שקודם לכן לא הכרתי (שטיפות אנרגטיות, טיפולי אנרגייה מרפאה ריפוי דרך תדרים, תקשורים ועוד…).

כשעמרי נהרג הרגשתי שאני חזקה, יציבה ושיש לי שיווי משקל.

משפט אותו למדתי מהמורה שלי מירה ארצי פדן והשרשתי הלאה לאורך השנים אצל התלמידים שלי.

כבר לא פחדתי מהמוות (שארבע שנים קודם לכן ניהל אותי מאוד) והבנתי שכל הידע נמצא בתוכי. אני צריכה רק להקשיב ללב שלי ולא ליריב הפנימי (או השופט הפנימי) שמנסה בכל בכוח להשתיק אותי ולהפחיד אותי במחשבות כמו איך זה יתפס כלפי חוץ שאת בוחרת לשמוח כשבעלך מת.

באותו בוקר שבו קרסו חיי הבנתי שמותר לי לפעול "איך שבא לי" אף אחד לא יגיד לי כלום. אין מי שיעצור אותי או יבקר את הדרך שלי..

אנשים חשבו שאני "מדחיקה" ומכחישה את האירוע, שהכל יפול עליי והחושך יגיע. אבל אני בחרתי באור, והאור חזק מהחושך. אור השמש מאיר את הירח בלילות.

מיד הודעתי לתלמידים שאני מגיעה ללמד יום אחריי הלוויה.

נרגשים, המומים וכואבים יחד איתי הגיעו עשרות תלמידים לשיעור בבוקר השני של השבעה.

אותו קול פנימי ששמעתי ברגע שהטלפון צלצל והנחה אותי איך לקיים את הלוויה, המשיך להנחות אותי איך תראה השבעה. שמעתי אותו לוחש לי באוזן "לכי ללמד. תראי להם שאפשר גם אחרת. את חייבת להניע את הגוף, להמשיך לנשום וללמד כי זה עושה לך טוב". הגוף שלי זעק לנוע, הנשימה נעתקה לה. הרגשתי שאני חייבת לנשום, והנשמה ביקשה שקט והתכנסות. המשכתי לתרגל גם בשקט שלי מוקדם בבוקר עם עצמי (הרגל שהכנסתי לחיים שלי ארבע שנים קודם לכן) וגם בסטודיו בבת חפר.

מאז ועד היום לא הפסקתי ללמד. את שאר העיסוקים ( והיו הרבה… הלוז היה צפוף לגמרי) עצרתי. הבנתי שאין לי ברירה אלא לעצור אחרת אני אקרוס ואז גם הילדים שלנו יקרסו.

הבנתי מהר מאוד שאני נולדת מחדש בכל השדות (משפחה, עסק, בית, זוגיות וכו…) ולומדת את הצעדים הראשונים בכל השדות. עבודה רבה לפניי לבנות הכל מחדש אבל קודם כל צריך לחזק את היסודות.

לחשו לי שוב באוזן "קודם כל סדר וארגון (גם בבית הפיזי שבו אנחנו חיים וגם בבית הפנימי שלי), מיקוד ובהירות בדרך, איזון והרמוניה"- משימה שדורשת סבלנות רבה ובעיקר התמדה.

לשמחתי את שריר ההתמדה חיזקתי היטב במשך שני העשורים האחרונים כך שהאתגר הגדול שנפתח בפניי בחיים החדשים לא צריך להיות כל כך קשה ומאתגר. עליי לפתח את שריר הסבלנות והאמונה בדרך שהכל נעשה בזמן ובקצב המדויק. או כמו שאומרים "הכל נעשה בדברו"...

 

כמה ימים לאחר סיום השבעה, מבלי שביקשתי, התחילו לצבוע לנו את הבית. זה הרגיש שעמרי מניע את הכל מלמעלה אני רק צריכה להרפות, להתמסר ובעיקר לחזק את האמונה. לא אמונה בדת כלשהי, אלא אמונה פנימית בעצמי קודם כל, ואמונה בבריאה שהכל מסונכרן ובאמת קורה בצורה מופתית לטובתנו העליונה בלבד. גם הרגעים הכי קשים וכואבים יולידו בסופו של דבר פרי גדול. הבנתי שאנחנו כאן בגוף החומר אלו שסובלים וכואבים את לכתו והוא שם למעלה באור גדול ואהבה.

כך יצא שמסע השיפוצים בבית פשוט קרה מעצמו בלי יותר מדי מחשבות ותיכנונים.

בעזרת חברים קרובים והרבה אנשים טובים בדרך החלפתי את כל מה שהרגיש לי "רקוב" בבית. כך במשך שנה שלמה תוך כדי תנועה ונסיון להיכנס לסוג של שגרה חדשה, נבנתה גדר חדשה שעזרה לי לשמור על גבולות הבית הפיזי שלנו ולימדה אותי שיעור חשוב על הגבולות הפנימיים שלי.

במקביל לשיפוץ בבית הרגשתי שגם את הבית הפנימי שלי צריך לנקות ולארגן מחדש. הגברתי את הקצב.. הקפדתי ללכת למטפלים שונים בשיטות טיפול שונות כדי לחזק את עצמי מבפנים.

בדיעבד היום אני מבינה שכל התהליכים הפנימיים שעשיתי, הפגישו אותי עם הילדה הפנימית בתוכי. זו שמפחדת, חסרת ביטחון. חוששת ממה יגידו ופוחדת להשמיע את קולה.

פגשתי חלקים בתוכי שפחות אהבתי ובמקביל גיליתי כמה עוצמה וכוח פנימי יש לי. לא מעט אנשים זרקו לי ככה על הדרך משפטים כמו "מאיזה חומר את עשויה"...

תוך כדי העבודה הפנימית הבנתי שסדר וארגון גם פנימי וגם חיצוני מאפשר לנו להיות יותר ממוקדים ובהירים לעצמנו באשר לדרך האישית שלנו.

ארגון וסידור התשתיות דורש סבלנות רבה והתמדה בדרך. ואז תגיע בהירות ומיקוד פנימי באשר לשאלה הגדולה של החיים- לשם מה באתי לכאן? ומה אני באמת רוצה לחוות בחיים האלה?

 

ברגע אחד החיים שלי השתנו. לקחו לי את אהבת חיי. את החצי השני שלי.

חור גדול נפקע עמוק בתוך הלב שלי. זה הרגיש לרגעים שאני מבינה ממש על בשרי מדוע נהוג לומר "מת משברון לב". הרגשתי שאני חייבת לנשום, לנוע ולרפא את הפצע המדמם אחרת אמות משברון לב.

ככל שהעמקתי בתרגול ובחקר הנשימה והמדיטציה, נפתח בפניי עולם שלם של תקשורת חדשה שלא הכרתי.

הרגשתי חיבור גדול לטבע ולהרבה אנשים חדשים מופלאים שפגשתי בשנה הזו. התחזקה בתוכי האמונה שכולנו מחוברים וכולנו ישויות מוארות, רק שהחיים הגשמיים השכיחו את האמת הזו…

הלחצים היומיים, הפחדים שרק הולכים ומתעצמים עם המציאות הקשה שסביבנו, והבלבול במציאות המשתנה לעיננו מטשטשים את הראייה הפנימית ומזינים אותנו באנרגייה גסה שגורמת לנו להרגיש כואבים וכבדים.

הגוף שלנו לא מוותר לנו. אם אנחנו לא מקשיבים לו הוא קורא לנו. בהתחלה קריאה שקטה ומנומסת. בהמשך קריאה חזקה וברורה- עצור!

 

אז לסיכום,

כמה תובנות שהבנתי בדרך שהתחדדו מאז שעמרי עלה לשמיים:

1. ייצוב פנימי-
   הגוף שלנו הוא הכלי שבתוכו שוכנת הנשמה שלנו, הרוח שאנחנו. את הכלי הזה צריך לשמן, להניע, לחזק ולייצב עם בסיס פנימי יציב, אחרת הוא יתנפץ. עבודת הייצוב הפנימי דורשת מאיתנו לחזק ולאמן גם תוך כדי את שריר ההתמדה והסבלנות. קהילת השרירים המייצבת (המולבנדה שלנו) מורכבת משרירי ליבה פנימיים שיודעים לתמוך אותנו ולייצב אותנו שבריר שנייה לפניי כל פעולה הכי בסיסית ופשוטה שאנחנו עושים.
   את שרירי הליבה קודם כל צריך להכיר ולדעת שהם קיימים ובשלב הבא תוך תרגול יומיומי צריך לאמן ולחזק. כאשר השרירים הללו מתחזקים כל מנח הגוף שלנו משתנה. היציבה משתנה ובתגובה גם החוסן הנפשי גדל. יש לנו עמוד שדרה פנימי חזק ויציב שיודע לתמוך אותנו ולשמור עלינו מאוזנים אל מול האירועים שאנחנו פוגשים בחיים (הקלים והקשים).
   קהילת השרירים המייצבת מורכבת מ:
   שרירי פנים הירכיים, שרירי רצפת האגן, שריר הרחב בטני, השרירים הבין חולייתיים (מולטיפידוס). הם מונעים בניצוחה של הנשימה שלנו. בכל הוצאת אוויר (נשיפה) הם נאספים מעט.
   על ידי אימון וחיזוק פנימי אנחנו לומדים לעורר אותם לפניי כל פעולה שאנחנו עושים. כך יוצא שלאורך זמן, תוך תרגול יומיומי אנחנו בונים בתוכנו עמוד שדרה פנימי חזק ויציב שמשמש עבורנו כעוגן פנימי.
   
   
2. פתיחת מרחב הלב-
   הלב הוא המצפן, כשאנחנו קשובים למרחב הלב שלנו פורץ מתוכנו הקול האמיתי שלנו. שכבות של הגנות והסתרות שאספנו לתוכנו עם השנים סגרו לנו את מרחב הלב. כיווצו אותו ועוררו אצל חלקנו תחושות של מועקה פנימית וברגעים קיצוניים יותר תחושת חרדה קלה או קשה.עבודת הגוף דרך תנועות הזרועות, חיבור לנשימה, מדיטציה לפתיחת מרחב הלב וטכניקות נוספות נהדרות יכולים כולם לעזור לנו לרווח קצת את המרחב. תרגול קבוע של מרחב הלב יעזור לנו להכניס שמחה, אור ואהבה ואור למרחב הלב. התרגול היומיומי לפתיחת מרחב הלב עזר לי וממשיך לעזור לי בכל יום מחדש לרפא את הפצע הפתוח בלב שלי מאז שעמרי נהרג.
   
   
3. הנשימה היא הגשר שבין הגוף לתודעה-
   דרך פרקטיקות נשימה שונות נאפשר לעצמנו נוכחות ברגע הזה.
   התודעה שלנו משוטטת רוב היום במחשבות, הרהורים, פחדים, תכנונים קדימה ואחורה. דרך חיבור לנשימה נחזיר את המודעות חזרה הביתה אל הגוף שלנו שנוכח כאן עכשיו בזמן הזה - במציאות.
   הנשימה מעוררת את מערכת הרגיעה בגוף שלנו (המערכת הפרה סימפטטית) ומעניקה עיסוי פנימי עמוק למערכות הגוף השונות. היא הכלי הכי זמין וקל שיש לכולנו. רק צריך לזכור לעצור, לקחת 6 נשימות בטניות מלאות, ולאפס את עצמנו בכל רגע ורגע ביום כשאנחנו מרגישים שהאנרגייה יורדת לנו.
   לי באופן אישי תרגולי הנשימה בשנה הזו פתחו עולם ומלואו. עזרו לי לשחרר את הפחדים, הדאגות ממה יהיה עכשיו אחריי שעמרי הלך לנו. הנשימה עוזרת לי בכל יום מחדש לזכור את עצמי ולעורר מחדש את להבת החיים והתשוקה לחיות חיים מלאים באור, אהבה ושמחה שלא מותנית בדבר.
   
   
4. לזוז מאזור הנוחות ולא לפחד לבוא במגע עם הסבל-
   בשנים האחרונות (עוד לפניי שעמרי נהרג) מצאתי את עצמי זזה מאזורי הנוחות שלי ומרחיבה את ארגז הכלים שלי מעבר לעולם היוגה הנשית בו העמקתי במשך שני עשורים. למדתי הדרכת פילאטיס ופילאטיס מכשירים, נרשמתי ללימודי מודעות והתפתחות אישית, הדרכת ריברתינג והתנסיתי בדברים חדשים שלא הכרתי קודם לכן (צלילה, גלישה, הוט יוגה, תרגולי נשימה ומדיטציה חדשים שלא הכרתי ועוד….).
   כל מקום חדש כזה הפגיש אותי מול הסבל בצורה כזו או אחרת. פגשתי פחדים עמוקים שעלו בתוכי שחשבתי שכבר לא מנהלים אותי יותר, פגשתי עצבות, בדידות, כאב, שלא פעם הובילו להצפה רגשית. לא פחדתי לבוא במגע מול הסבל כי ידעתי שהפרי שיגיע אחריי יהיה שווה את המאמץ. הכל נראה קטן ושטותי אחריי הסבל שאני חווה מאז שעמרי נהרג.
   החיים לימדו אותי לזוז מאזור הנוחות. לא לפחד להעיז ולקפוץ למים. לבוא במגע מול הסבל לא להתנגד לו, לנשום לתוכו בדיוק כמו שאנחנו נושמים לתוך הציר בזמן הלידה. הכלים שהענקתי לכל כך הרבה אנשים שפגשו אותי בשדה הלידה התגלו פתאום רלוונטיים בכל מצב בחיים ובייחוד בהתמודדות מול כאב הגעגוע שתקף אותי לא מעט וממשיך כל הזמן להגיע ככה במפתיע.
   דרך ארגז הכלים משדה הלידה אני היום יודעת שציר הוא גל. כמו שהוא מגיע הוא גם יעלם. כדי לעזור לעצמי לעבור את הפיק של הגל אני רק צריכה להרפות אחיזה ושליטה. לנשום ולנוע אל תוך גל הכאב שמגיע ולא להיבהל ממנו. לאורך השנה הזו חוויתי לא מעט גלי כאב חזקים שהרגישו ממש כמו צירי לידה כואבים. נשמתי לתוך הכאב, הנעתי את הגוף, הרפיתי את הגוף והמחשבה והתמסרתי לכאב. המפגש מול הכאב אפשר למרחב הלב שלי להירפא לאט לאט ולהתחיל להפתח.
   
   
5. ללמוד לנהל נכון את האנרגייה שלנו-
   הגוף שלנו כמו מכונה זקוק לטעינה ודלק אחרת יקרוס. אנחנו בלי לשים לב מבזבזים אנרגיה יקרה בשגרת היומיום שלנו. קמים בבוקר אחריי שהגוף נטען בזמן השינה בלילה ובלי לשים לב האנרגיה הולכת ואוזלת לנו.
   בימי השבעה כמויות אדירות של אנשים זרמו לפתח ביתנו. הרגשתי שאני חייבת לעצור. בכל בוקר התעוררתי מוקדם ותרגלתי. יצאתי גם ללמד מה שאפשר לי לשמן ולחזק את הגוף. בשעות הצהריים כשהרגשתי שהאנרגייה לאט לאט יורדת, נכנסתי לחדר השינה ותרגלתי פרקטיקת הרגעות קשת הצבעים (אליה נחשפתי כמה שנים קודם לכן בבית הספר בו אני תלמידה עד היום של פטריציו פאולטי). הבנתי שהכל עניין של החלטה איך לארגן את היום שלנו. עצם ההבנה שיש לנו אפשרות לטעון את עצמנו מחדש בכל רגע ורגע ביום כבר עוזרת לנו להבין שהכל אפשרי. גם כשהלו"ז צפוף ועמוס אפשר לעצור, בכל מקום.
6. לא משנה לאן אני הולכת תמיד בסוף אפגוש את עצמי-
   עמרי בחייו לימד אותי את קסם הפשטות שבדברים. הוא אהב להיות בבית, אני אהבתי לצאת. כך יצא שכל יציאה מהבית הייתה מלווה רוב השנים בחיכוכים ולא פעם בכעסים. רק בשנים האחרונות אחריי הרבה תהליכים פנימיים שעברתי בהשראתו (לאור הקשיים שעלו בדרך) הבנתי שאפשר גם אחרת. למדתי להנות איתו גם כשאנחנו שנינו בבית. הבנתי שלא חייבים תמיד לצאת ולחפש בחוץ. בעצם הבנתי דרכו שהכל נמצא בתוכנו.
   התהליכים הפנימיים שעברתי הובילו בסופו של דבר לשינוי גם אצלו. אני טיפלתי בעצמי ועצם ההשתנות שלי השפיעה על כל מרחב הבית- גם על הקשר שלנו כזוג וגם על הקשר שלנו עם הילדים.
   
   
7. להאמין ולפתוח את העיניים-
   הכל קורה סביבנו ובתוכנו רק צריך להסכים לפתוח את העיניים, ובעיקר את העין הפנימית שלנו שרואה ויודעת. במירוץ החיים ושגרת היומיום העמוסה שרובנו חיים בה אין לנו את הפניות והקשב לשים לב לסימנים שנשלחים אלינו כל הזמן. לרוב אנחנו בוחרים לשים אותם תחת תבנית חברתית מוסכמת שנקראת בשפתנו העממית "צירוף מקרים". אנחנו נסחפים תחת התשוקה להצלחה ולמימוש עצמי שגורם לנו לפעול מתוך הראש והאגו ורצון להשיג את היעדים והתוצאות שהצבנו לעצמנו. כשבעצם שכחנו שאנחנו מונעים מתוך עיוורון לפלא הבריאה ופשטות הדברים.הכל פשוט קורה עבורנו במינימום מאמץ אך לא מתוך בטלה והמתנה שדברים יגיעו אלינו אלא מתוך עשייה ממוקדת, מאוזנת ומחוברת ללב.